זה היה כבר ערב. עוד לא היה חשוך. החלטתי ללכת עם אמא שלי לסופר ויצא מזה בלאגן אחד גדול. טוב, אולי סוף- סוף יהיה משהו מעניין בבלוג שלי...
הלכנו כמעט שעתיים בסופר הענק עם העגלה המלאה. מרוב הליכה כאבו לי הרגליים. אחרי כמעט שעתיים של קניות בסופר ועמידה בתור, סוף- סוף הלכנו למכונית ופרקנו. כשנכנסנו אמא שלי ניסתה להתניע את המכונית. היא לא הצליחה. ניסינו כמה פעמים (לפחות 10). הבעיה הייתה במכונית, אבל היא לא הייתה ידועה. עמדנו וחיכינו, ניסינו, התייאשנו וזה מה שיצא.
הלכנו לחצי שעה בערך לטייל בחניות שליד הסופר. קנינו, הסתכלנו, הלכנו...
חזרנו למכונית, ניסינו עוד הפעם ולא הצלחנו (רציתי לקלל את המכונית, אבל סתמתי את הפה).
הצעתי לאמא שלי להתקשר לגרר. היא לקחה חוברת ממגירה במכונית ומילאה את המספר.
אחרי שסיפרה מה הבעיה, אמרה האישה שאליה התקשרנו שבעוד שלוש שעות, כלומר ב- 11 בלילה, יבואו אנשים לבדוק את המכונית. אמא שלי התקשרה לסבא שלי- אבא שלה, ואמרה לו שיבוא לקחת את האוכל לפני שיתקלקל, ואותי.
אחרי 20 דקות בערך, סבא שלי בא. העברנו את האוכל למכונית של סבא שלי. אחרי שהעברנו את האוכל, סבא שלי נכנס למכונית שלנו וניסה להתניע את האוטו- והצליח. אחר- כך העברנו בחזרה את האוכל למכונית שלנו. באמצע, המרפק שלי נדפק חזק במתכת וירד לי דם. במרפק שלי הייתה בליטה כואבת כל- כך!
ואז נסענו סוף- סוף הביתה. הרגשתי לא טוב. היה לי כואב להזיז את המרפק (בטח זה קרה מיליון פעם גם לכם..) למרות שזו הייתה מכה קטנה- אבל כואבת כל- כך.
לא ידעתי שזה מה שיקרה. אבל זו גם הייתה כמו מן חוויה. אולי כיף, אולי מעייף ואולי מייאש, אבל, ללבסוף זו הייתה חוויה.
